חודש באוורסט

תמונת HDR בדרך אל ה-Everest Base Camp (בצהוב)

אני מודה. אני מכור. מכור ללבן. חייב את זה. חייב להריח את האוויר הנקי, ההרים המושלגים והנהרות הזורמים, ואם אפשר לשלב עם זה מסלול קשה ותובעני, ואני פשוט מסטול. מאחוריי מעל ל-15 טרקים בנופים אלפינים - להסבר ראו וידוי נוגע ללב למעלה - אבל עדיין לא חוויתי משהו כל כך חזק. הסוטול הכי טוב שהיה לי בחיים. נראה כאילו אלוהים החליט לבנות משהו גדול מהחיים, ואז שיפר אותו אפילו עוד. ההימלאיה. רכס ההרים הגבוה בעולם. בערך 1000 הפסגות הגבוהות בעולם פרוסות לאורך הרכס, המפוזר על גבי 7 מדינות, בהן גם 14 פסגות מעל 8000 מטרים. הרגשתי כל כך קטן, זעום ולא חשוב אל מול המפלצות הללו.

כידוע, האוורסט הוא הגבוה מכולם - 8848 מטרים של אבן גיר, שלג, קרח ולא מעט גופות.

הקדמה

בעוד שהטרק הקלאסי הוא טרק קווי, הלוך-חזור לבייס קמפ (מחנה הבסיס - עיר של 300 אוהלים שממנה מתחילים כ-40 ימים של נסיון לכבוש את הפסגה), נוסף בשנים האחרונות תוספת למסלול העוברת בעמק מערבית למסלול הרגיל (הנקרא גם 'הכביש המהיר' עקב כמות המטרקים בו), המגיע לכפר גוקיו, ומצריך חצייה של פאס (אוכף, חציית רכס בנקודה נמוכה ויחסית קלה).

להרפתקנים באמת קיימת אופציה נוספת - טרק שלושת הפאסים. בתוספת ויתור על טיסה הלוך, ושילוב טרק הג'ירי, כל החוויה מגיעה לחודש אינטנסיבי. פשוט תענוג.

כדי להגיע לתחילת טרק האוורסט קיימות 2 אופציות: טיסה של 40 דק' מהבירה קטמנדו ועד לכפר לוקלה, או נסיעה של 10 שעות (בערך 180 ק"מ אוויריים, כן כן, 10 שעות למרחק שווה ערך לתל אביב-קרית שמונה) והליכה של 5-6 ימים כדי להגיע לאותה נקודה. אני בחרתי כדרכי, בדרך הקשה:

הדרך מג'ירי לנמצ'ה בזאר

הנסיעה הייתה קלה משציפיתי, ואפילו נפלתי על אוטובוס חדש, שהקרין ממיטב סרטי הפעולה הבוליוודים. מהנסיעה זכור לי רק דבר אחד, הזוי לחלוטין. בדרך עברנו ליד בנין בן 3 קומות, שאת הגג שלו עיטר השלט הבא: Mount Hermon English School (בית הספר לאנגלית 'הר חרמון'). הזוי ששלט כזה תלוי במדינה שהחרמון אפילו לא היה נחשב כסוללת עפר. מדריך מקומי סיפר לי שהם לא מכנים פסגות בנות 5000 מ' כהרים. מדהים לחשוב שכל "גבעה" שכזאת הייתה מפארת כמעט כל מדינה, והייתה נחשבת להר הגבוה בכ-200 מדינות אחרות.

כל החלק של הטרק עד לוקלה מתאפיין בימים מלאי עליות וירידות, ממוצע של 1,200 מ' עליה וירידה ביום, והמושג מישור הוא מצרך נדיר. פשוט חוצים הר אחרי הר, עולים ויורדים כל היום, בין יערות ואין סוף ירוק ופריחות מדהימות (לפחות באביב). גם בתור אדם שמחפש בעיקר לבן, החלק הראשון של הטרק הדהים אותי. קשה לי לדמיין איך נוף ירוק יכול להראות יפה ומרשים יותר.

הטרק נחשב קשה, וב-7 הימים הראשונים של הטרק עד לנמצ'ה בזאר מטפסים במצטבר גובה שווה ערך לאוורסט. הפסגות הלבנות, הסיבה להיותי בנפאל, מבצבצות ברקע, עשרות קילומטרים צפונה ומזרחה. ביחד עם העצים הירוקים והפריחה הצבעונית, הנוף פשוט עוצר נשימה.

אחרי הרבה מעל ל-100 ק"מ הגעתי לנמצ'ה באזאר, בירת הסולוקומבו, אחד מ-75 המחוזות בנפאל, וביתי החדש לחודש הקרוב. פגשתי שם את גרגורי, שותפי לטרק (איתו גם טירקתי לפני כן 20 יום באנאפורנה), שבחר בדרך הקלה: לטוס, ולנחות בשדה התעופה המסוכן בעולם (מבחינה סטטיסטית, ישנם יותר תאונות מטוסים בטיסות הפנים של נפאל מאשר בכל טיסות הפנים בארה"ב). היה לי שבוע ספייר, מה? נבלה אותו בקטמנדו? אני אישית העדפתי לוותר על התענוג של שהייה ממושכת בקטמנדו. העיר הזו ידועה לשמצה ברמת הסניטריה הירודה שלה. עדיף ללכת ולהנות מהנוף. בגלל זה אני פה...

נמצ'ה ממוקמת בגובה של 3450-3650 מ' (תלוי איזו מפה אתם קונים), ומתחילים להרגיש את השפעת הגבהים. האוויר הדליל מקשה על הריאות והשרירים, וחלק מהאנשים (בהם גם אני) סובלים מנמלולים בגפיים.

רגישות והתאקלמות של אדם לגבהים נובעת בעיקר מגנטיקה, שהייה מוקדמת בגבהים, מצב בריאותי וגיל. לצערנו, הדרך היחידה לדעת מראש איך הגוף יגיב היא בבדיקת דם יקרה להחריד. ישנם אף אנשים ש'התקרה' שלהם היא 4000 מטרים. בכל יום, בהינתן ומזג האוויר מאפשר זאת, יש אפילו 10 טיסות חילוץ והצלה, כמעט כולם מהשפעות הגבהים. גבהים זה לא צחוק!

רוב האנשים עוצרים לשתי לילות התאקלמות בנמצ'ה. אחרי 3 ימי מחיה בגבהים מרגישים שיפור, לאחר 8 כבר ניתן לטפס מעל ל-6000 מ' (אך עדיין ברמת סיכון גבוהה), ולאחר 3 חודשים כל כדוריות הדם בגוף מתחלפות בכדוריות יעילות בהרבה לנשיאת חמצן בגבהים. למרות שכבר הייתי מעל ל-10 פעמים בגבהים של מעל ל-3,000 מטרים בשבועות שלפני, נחתי בדיוק כמו כולם, אבל כנראה שהרגשתי הרבה יותר טוב מרוב האנשים. לאחר שחליתי במחלת גבהים קשה בדרום אמריקה, החלטתי הפעם לא לקחת סיכונים.

מנמצ'ה יש 3 דרכים להמשיך. בעמק המזרחי לכיוון הבייס קמפ, בעמק המרכזי לכיוון גוקיו, או מערבה, הדרך שלי. רוב האנשים שעושים את טרק שלושת הפאסים עושים אותו נגד כיוון השעון, ומתחילים עם כל המטרקים לכיוון הבייס קמפ. הדרך הזו מומלצת יותר מבחינת התאקלמות לגבהים, ונחשבת גם קלה יותר. מרצון לשמור את הדובדבן שבקצפת לסוף, מפאת לוח זמנים שכלל גם טיפוס על הר בגובה של כמעט 6200 מטרים שהיה בצד המזרחי של הטרק, ומרצון הרפתקני לעשות את הטרק בדרך הקשה שלו, בחרנו לעשות את הטרק בדרך ההפוכה.

טרק שלושת הפאסים

בפארק הלאומי סגרמתה (השם של האוורסט בנפאלית), אותו פארק במחוז הסולוקומבו, מטרקים יותר מ-15 אלף תיירים בשנה. עונת האביב נחשבת פחות פופולרית בין 2 עונות הטרקים בנפאל, ובעיקר סוף העונה, במאי, לקראת הגעת המונסונים בקיץ, שפשוט סוגרים את השמיים בעננים. הרוב הגדול של המטרקים בוחר את הטרק הקלאסי - לבייס קמפ ובחזרה. חלק קטן מוסיף גם את גוקיו, וחלק זעיר עושה את שלושת הפאסים, ורובם עושים זאת בכיוון ההפוך. משמע: בארבעת הימים שאחרי נמצ'ה, בהם היינו בעמק המערבי וחצינו את פס הרנג'ו (Renjo Pass, 5360 מ'), לא ראינו מערביים. היינו לבד. רק אנחנו, והכפריים. מה שכן פגשנו, זה 'שירותים מערביים', הדרך הנפאלית לומר אסלה. ברוב המקומות פשוט יש בול פגיעה (או בכינוי באנגלית, 'שירותים צרפתיים'). לחשוב שמישהו סחב את זה על הגב...(אין כבישים ברוב נפאל, וסבלות היא הדרך העיקרית להעביר סחורה, כל סוג שעולה על הדעת, ועוד הרבה הזויים שבחיים לא היו עולים)

ביום של חציית הפאס התפרץ אצלי חיידק בבטן. ללכת 9 שעות שכלל טיפוס של 1000 מ' וכמה עצירות 'שירותים' מאחורי סלעים פשוט גמרו אותי. הייתי מותש, חלש מאוד. אבל כשהגעתי לפסגת הפאס שכחתי מהכל. הנוף שם היה פשוט מדהים, עד אז, היפה ביותר שראיתי בחיים. רכס אין סופי של פסגות לבנות ומשוננות. 6000, 7000 ו-8000 מטרים לכל עבר, ומעל כולן, כמלך ששולט על כולן, האוורסט במלוא הדרו. הפנורמה העצומה הפרוסה לפנים התחלקה לשלושה מדברים. השמיים, מדבר כחול, באמצע מדבר לבן של שלג וקרחונים מתבקעים, ובתחתית, השולט ברוב הראות, מדבר חום ויבש. בגבהים הללו, שום עץ לא מסוגל לגדול, והיכן שיש סימני חיים, הם בצורת שיחים בגובה 10-15 ס"מ. בעל לודג' (אכסניה) שהתארחנו אצלו, בחור שהיה על פסגות ההרים הגבוהים בעולם, טיפס וטירק רבות בנפאל, אמר שמקובל לחשוב על פס הרנג'ו כנקודה עם הנוף הטוב ביותר בכל הטרק. חבל, ואולי בעצם עדיף, שרק מעט כל כך של אנשים מגיעים אליו. אותו אדם גם סיפר שהוא קרא בספר נפאלי שבישראל יש את הבנות היפות בעולם. בסוף היום הגענו לגוקיו. עייפים אך מרוצים.

נוף בדרך אל האגם החמישי

בבוקר למחרת יצאנו לטרק צידי. הליכה לכיוון 'האגם השישי', הבייס קמפ הנפאלי להר הצ'ו-אויו (Cho Oyu, 8201 מ'). הציפייה לראות קצת אוהלים ומטפסים נמוגה במהירות - מסתבר שעד היום רק משלחות אחדות ניסו לטפס את ההר מהצד הנפאלי (ההר ממוקם כגבול חוצץ בין נפאל וטיבט). הלכנו צפונה על אדמת טרשים במשך שעות, עולים ויורדים, חוצים אינספור סוללות. למרות שבמפה הדרך נראית שטוחה, מטפסים 600 מ' במשך 4 שעות ומגיעים כמעט ל-5500 מ'. בדרך רואים אינסוף פסגות יפהפיות. ביניהן גם האוורסט. הפעם, בגלל שהוא במרחק 30 ק"מ, הוא נראה כאחד ההרים, ועוד אחד לא מרשים במיוחד. היה יום נהדר, הדרך, פחות (טוב, הייתה נוראית). 2 טיפים: 1-לכו רק עד האגם החמישי. קוראים לו ככה למרות שבדרך תעברו רק 2 אגמים עד שתגיעו אליו. הנוף מהסוללה לידו מדהים, ועד אליו העלייה לא גדולה במיוחד. ממנו ועד לאגם השישי יש עליה חדה, והנוף לא שווה את זה. 2-לאחר כ-15-20 דק' מגוקיו תראו מימין סוללה ועליה עשרות רודג'ומים (אותם פירמידות אבנים קטנות שמשמשות כסימון דרך). באותו רגע החלו להיצמד לשמאל. השביל ירוץ על צלע ההר בשביל בקר, יקל מאוד ויחסוך זמן.

נוף מהאגם החמישי

נקודות השיא הבאה היא הפאס השני, פאס הצ'ו, או הצ'ולה ((Cho La, לה בנפאלית משמע פאס. הנוף מלמטה, כשמביטים על הרכס שעתידים לחצות, יפה בהרבה מהנוף שרואים מהפאס. כשראינו להיכן ממשיכות העקבות קצת התקשינו להאמין. זה הפאס? איך לעזעזל עולים אותו? הוא עצום! והוא נראה אנכי לגמרי! לאחרי מספר שניות של בהייה ראינו נקודות כהות זעירות, והבנו שאלו אנשים שמטפסים אותו. אותם משכימי קום. לא משהו שהתהדרנו בו, בלשון המעטה. כל החלק האחרון, אותו פוש לפסגה (שלהזכירכם, היא מהנקודות הנמוכות בכל הרכס), 300-400 מטרים חדים, בשלג שיכול לעיתים להגיע לעומק מטר (בעיקר אם מתרחקים מעט משביל העקבות, ודורכים בטעות על שלג לא דחוס – שאלו את גרגורי), לקח בערך שעה. לא נורא כמו שחשבתי. למרות שהייתי חולה, ועצרתי 3 פעמים בשעתיים ל'שירותים', היה פשוט מעולה (תגידו מה שתגידו, נוף כזה מסביב עדיף על קריאת התווית של מטהר האוויר בכל אסלה). היה קשה מהסוג של "קשה טוב". משהו שמזכיר את ההרגשה אחרי אימון כושר חזק, שמרגישים סיפוק בשילוב עם אנדרנלין ועייפות השרירים, רק חזק פי כמה. בחור ישראלי שפגשנו יום לפני תיאר את הנוף בצורה מעולה. "יפה מאוד, לא רואים כלום". הצד השני של הפאס מכוסה בקרחון חסר כמעט כל מאפיין, אך עדיין ממש מרשים. אחרי עוד 3 שעות, שכללו המון עצירות צילום ושוקולד, הגענו לכפר הבא וסיכמנו עוד יום ארוך מאוד. במזל פגשתי בלודג' רופאה סקוטית שציידה אותי באנטיביוטיקה.

ביום הבא הצטרפנו להמונים והצטופפנו ב'כביש המהיר' בדרך לעיירה (המורכבת רק מלודג'ים) בשם גוראק שפ, נקודת הלינה האחרונה של רוב המטרקים, והעיירה הצפונית ביותר בטרק, מרחק הליכה מהגבול הטיבטי. משם נצא לבייסקמפ, לנסות לראות מקרוב את אלה המנסים לדרוך בנקודה הגבוהה ביותר על הכדור, המגובים בחיפוי לוגיסטי מדהים, שמזכיר מבצע צבאי, וכן לעלות לנקודת תצפית ממנה נשקף הנוף המפורסם ביותר של האוורסט מהצד הנפאלי - קאלה פטאר (Kala Pattar).

נוף הנשקף בירידה מה-Cho La

שעה וחצי הליכה והגענו למרגלות הבייסקמפ, היושב על קרחון הקומבו. בתור אחד שטייל בפטגוניה, המושג קרחון קצת מתעתע. כל האזור מוצף בקרחונים, שצבועים בכל המפות בצבע תכול קלאסי. במציאות המצב שונה בהרבה. בגלל אופי האזור, שהוא בעצם שממה מדברית, רוב הקרחונים הם אוסף של סלעים ואבנים שמסתירים את רוב פני הקרחון. המקום מזכיר יותר אתר בניה מאשר קרחון. בין לבין רואים אגמונים קטנים שנוצרו מהיבקעות הקרחון (כוח המשיכה גורם לו לנוע כל הזמן, מה שלעיתים שובר אותו, וטומן בחובו גם סכנות גדולות). נראה שעצם ההליכה על קרחון 'מלוכלך' משכיח את העובדה שחציית קרחונים היא אחת הפעולות המסוכנות ביותר שאפשר לעשות. היה מרשים לראות סלעים ענקיים, לפעמים בגודל של מכונית (וכנראה במשקל שמזכיר יותר משאית), יושבים תלויים תחת צוקי קרח שהתרוממו מהאדמה. אבל זה כלום לעומת גודל ה'עיר' שממול - הבייס קמפ. אוסף של מאות אוהלים, בהם מטפסים, שרפות וסיוע לוגיסטי עצום. בין האוהלים ניתן למצוא גם אוהלי קולנוע מאולתרים ואוהלי תקשורת עם טכנולוגיה מתקדמת כדי לעזור למטפסים, לרוב אנשים עמידים מאוד, להיות בקשר עם המשפחה, ולעקוב אחר המזג אוויר. בשונה מרוב הרי ה-8000 מטרים, ששמורים רק להרפתקנים ולמטפסים הגדולים ביותר, כבר 20 שנה שהאוורסט עד להתמסחרות אדירה, שמביאה בין היתר גם אנשים שמעולם לא לבשו ציוד טיפוס, ואף כאלו שלא ראו שלג לנסות את מזלם. ההר אינו נחשב טכני במיוחד, אך כן דורש כושר שיא ויכולות מנטליות אדירות כדי להגיע לפסגה. ההר קוטל מידי שנה בממוצע (כשעונת הטיפוס היא רק חודש וחצי) 4 מטפסים (כשבעבר הסטטיסטיקה הייתה גרועה בהרבה).

חזרנו לגוראק שפ, ולמחרת עלינו לנקודת התצפית הקרובה ביותר על האוורסט. בגובה של 5550 מטרים, המקום מהווה תצפית מעולה על ההר, שמבצבץ בין לוטסה העצום (Lhotse, 8516, מס' 4 בעולם) ונופטצה (Nuptse, 7855). במרחק של 10 ק"מ, ההר נראה קרוב מאוד, כמעט במרחק נגיעה. התצפית מפורסמת בשקיעות המדהימות שצובעות את פסגת האוורסט באדום, אבל אותם ניתן לראות כמעט ואך בעונות אוקטובר-נובמבר (ולאמיצים, גם בחורף), עקב העננות הכבדה שמכסה את השמיים לרוב כבר בראשית הצהריים.

האוורסט בין גדלי תפילה טיביים כפי שנשקף מ-Kala Pattar

ירדנו בחזרה מגוראק שפ עד לכפר הבא (או בעצם הקודם), ושם דרכנו נפרדו. אני המשכתי לפאס השלישי, שהיה גם הקל ביותר (נוף מדהים שלא כדאי לפספס), ומשם לקורס טיפוס קרחונים וטיפוס על הר בגובה 6183 מ', גם הוא במרחק של 10 ק"מ מהאוורסט (אך הוסתר על ידי לוטסה), בעוד גרגורי המשיך ישירות ללוקלה. אני הגעתי ללוקלה כעבור, ומשם טסתי חזרה לקטמנדו.

על תענוגות הטיפוס אספר בכתבה נוספת.

סה"כ 29 ימים, בהם שבועיים מעל 4000  מטרים, כנראה במקום היפה בעולם. חזרתי עייף, מסריח, אבל כמאושר בעולם.

מטרקים נוספים בירידה מה-Kongma Pass

אפילוג

בגוראק שפ שמעתי את הסיפור המטורף ביותר ששמעתי בחיים. הכרתי בחור אמריקאי בשם צ'ארלי. לא נראה משהו מיוחד, אפילו נראה דיי חנון. בלונדיני עם תסרוקת קרה ומשקפי ראייה עבים, הלובש מכנסי ג'ינס, ונעלי ספורט. נעלי ספורט וג'ינס בטרק? קצת הזוי. צ'ארלי ישב על לפטופ, יום שלם ברציפות, וגלש בפייסבוק, בג'ימייל, ודיבר בסקייפ. כן, גם במקומות הנידחים בעולם, לפני שמתקינים מים זורמים או חשמל נורמלי, יש Wi-Fi. סוג של העדפה הזויה שראיתי כבר בכמה מדינות עולם שלישי. נכון, זה אחלה ביזנז. שעת גלישה שוות ערך כנראה לזוג כליות בשוק האפור של רוסיה, והוא גולש כבר 8 שעות ברציפות. וביום למחרת, חוזר חלילה. החלטתי שאני חייב להבין את הקטע שלו, והתחלנו לדבר. מסתבר שהבחור, איפה שהוא בדרך לגיל 40, תושב שיקגו, הגיעו ביולי לבריטניה, והחל במסע שמגדיר מחדש כל מה שהגדרתי כשיאים אנושיים לפני כן. הוא החל בשחיית תעלת למאנש לכיוון צרפת (יכול להגיע ל-20 שעות שחייה רצופה), שם עלה על אופניים והחל לפדל ולחצות את אירופה למזרח, הגיע לאסיה, חצה בדרך את סוריה ואיראן, ואת הרמה הטיבטית, שכללה פאסים בגבהים של 4000-5000 מטרים. באחד הפאסים הוא שבר 3 זוגות אופניים, ובסוף חצה את הפאס עם זוג אופניים שרק ההילוך הראשון והשני עבדו. היא הגיע עד לקטמנדו, ועבר להליכה רגלית שארך מעל לחודש, והגיעה לפארק הלאומי סגרמתה. בדרך הוא טיפס 5-6 הרים "קלים" (6000+ מטרים), טיפס על לוטסה (אותו הר רביעי בעולם), אבל נאלץ לוותר קרוב מאוד לפסגה בגלל תנאי שלג קשים. לאחר מכן, יחד עם עוד 4 בריטים ו-2 שרפות, היו הראשונים בעונה שטיפסו את האוורסט.

כששאלתי אותו איך היה הטיפוס, הוא ענה "היה מצוין". גם ממכונה כמוהו, לא ציפיתי לתשובה 'קלה' שכזאת. עד היום, רוב העדויות ששמעתי או קראתי מהאוורסט היו "הדבר הכי קשה שאפשר לעשות" ו"עינוי" ועד ל"שהייתי בפסגה לא עניין אותי ההגעה ורק רציתי לרדת". אז כן, אחרי עשרה חודשים של ספורט, שכולל שילוב של חלק מהדברים הקשים ביותר שניתן לעשות, אחד אחרי השני, בלי מנוחה אמיתית, מותר לו להסתובב בג'ינס ולשבת שעות על האינטרנט. ומסתבר גם שזה זורם בגנים. אמא שלו (לא יודע בת כמה היא, אבל בהתבסס לזה שהוא נושק ל-40, כנראה שהיא לא צעירה) אמורה לפגוש אותו בגוראק שפ, אחרי שהיא טירקה מלוקלה.




בנוסף מצורף גם סרטון בן 90 שניות המכסה את מגוון הנופים הרחב הפוגשים בטרק. לחיצה על הסרטון פעם נוספת תפתח אותו בחלון חדש ובאפשרות לצפות באיכות HD.