עשרת הטרקים הטובים בדרום אמריקה

חוזרים מהסובב אאוזנגטה

דרום אמריקה היא אחת היעדים הכי אטרקטיביים בקרב ישראלים. ביקור בארגנטינה, צ'ילה, פרו ובוליביה מאפשר לחוות חוויה תרבותית יוצאת דופן, להכיר את המאכלים והמנהגים של המקום, לראות מקומות מדהימים ונופים מרהיבים ולבקר באתרים הכי מפורסמים. כמעט כל תרמילאי שמגיע לאיזור, נוהג לעשות טרק או שניים. לפניכם 10 הטרקים המומלצים בדרום אמריקה.

הערות:

• זו העשיריה שלי. כל אחד והטעם שלו, והחוויה שלו מהמקום.
•  הטרקים שברשימה כוללים רק את ארגנטינה, צ'ילה, פרו ובוליביה (וברשימה חלופית, גם את אקוודור).
• דירוג: כל טרק דורג לפי רמת הקושי שלו (עשיתי את הטרקים בכושר טוב, ואפילו מצוין, והיכן שנדרש, גם לאחר הסתגלות לגבהים), לפי כמות המבקרים (וביניהם הישראלים) ואורך הטרק.
• בסוף הכתבה מופיעה רשימת ציוד מומלצת לטרקים

1. סובב אאוזנגטה – Ausangate circuit, קוסקו רבתי, פרו

קושי: 4/5 - טיפוסים תובעניים עד גובה של 5,200 מ' (ארבעה פאסים¹ מעל 4700 מטרים), שינה בגבהים (מה שמעורר לרוב שינה טרופה) וקור עז

כמות מבקרים: 1/5 – חוץ מה"קבוצה" שלי, ראיתי עוד 2 מטיילים במהלך כל הטרק.

אורך: 2/5 – 70 ק"מ, המפוזרים על 5 ימים משמע, הרבה שעות מתות, שנ"צים ו-10 שעות שינה בלילה (קחו ספר קריאה וקלפים!).

הערה: הכוונה היא בטרק הרגלי, שאורך 5 ימים, ולא בטיול סוסים שרוב הישראלים עושים מקוסקו. הטרק לא פופולרי בקרב ישראלים (וכדאי לקבוע אותו מספר ימים מראש, היות ולא קל למצוא קבוצה)

אין ספק שהטרק הזה זוכה במקום הראשון מבחינתי. נופים עוצרי נשימה ופאסים קשים ותובעניים. הטרק דורג כאחד מעשרת הטרקים היפים בעולם (לפי האתר והבלוג המפורסם BestHike). יש לי עוד הרבה להשלים לעשיריה העולמית, אבל הוא ללא ספק מקום ראשון בדרוא"מ.

הטרק סובב את רכס ההרים ובראשם ההר הקדוש אאוזנגטה (6372 מ'), ואיתו את "אישתו" ו"בנו" ההרים הנמוכים במעט, הנראים כולם מתצפית פנורמית² מהריבה ביום השלישי בגובה של 5200 מטרים (אפשר לטפס עוד 50 מטרים לתצפית אף יותר מרשימה).

יש 2 מעיינות חמים בדרך. אחלה של טבילה ושיכוך לשרירים המלאים חומצות חלב.

את הטרק עשיתי עם עוד בחורה סקוטית, כשזה הטרק הראשון בחייה, וזאת לאחר שבוע התאקלמות בקוסקו. תוך חצי שעה של טיפוס היא הבינה שזה קשה מידי ושכרה סוס לכל שאר הימים. אל שנינו התלוו מדריך שנשרך רוב הדרך מאחור, ידע 2 מילים באנגלית, ואפילו חטף מחלת גבהים! (נתתי לו אוראמוקס³, מה אני לא בן אדם?), פורטר⁴, שעשה את הדרך כל כך הרבה פעמים, שהוא בעצם היה המדריך בפועל, וטבח, עם יכולות סגולה, שפינק במטעמים. הסבל היה כל כך נחמד, והתעקש לבנות לנו את האוהל כשהגענו למחנה, ואף פרס לנו מזרונים למנוחה בזמן ארוחת הצהריים. כל ערב יש "שעת תה" ובה שוקו חם/תה ופופקורן או טוגנים מקומיים. הרגשתי כמו שייח ערבי. כל מה שעלי לעשות היה ללכת, ליהנות מהדרך, ולצלם.

בחרתי לעשות את הטרק בגלל הקושי שלו. הרגשתי שאני חייב למצוא טרק מאתגר שיגרום לי להזיע, וזה בהחלט טרק מתאים. טיפוס מצטבר ממוצע של 1500 מטרים ביום הכולל בד"כ 2 פאסים משגעים. מכל מקום בטרק רואים לפחות את אחד ההרים הגבוהים והגדושים בקרחונים מטריפים.

הטרק עצמו לא נפוץ, למרות היופי המסמא שלו. לאורך כל הטרק פגשנו רק זוג טיילים שעשה את הכיוון ההפוך (והקשה בהרבה). מי שמחפש טרק מדהים ומבודד (בהתעלם מאלפי האלפקות המלחכות בשטח), זה המקום בשבילו!

יתרונות: נוף עוצר נשימה, מאתגר פיזית, פורטר שסוחב את הציוד

חסרונות: קשה מאוד להגיע אליו: נסיעה מפרכת של 6 שעות עד לעיירה טינקי (Tinqui), קשה למצוא קבוצה (עברתי 9 סוכניות עד שמצאתי "קבוצה" שתצא אליו). קר מאוד: בכל לילה הטמפרטורות ידרו מתחת לאפס, ובכל בוקר, נאלצנו ולסתת את דרכינו מהאוהל שטל הבוקר קפא סביבו (והפך אותו לגוש קרח). כלבים משוטטים: המדריך הרופס שלנו כמעט והותקף על ידי כלבים דיי מפחידים.

2. הטורוסים, הטרק ההיקפי – Torres del Paine Circuit, פורטו נטאלס, צ'ילה

קושי: 3.5/5 – פאס אחד ביום, כשהארוך ביותר הוא סה"כ 600 מטרים, אך בשקלול עם משקל התיק הגבוה וגשם לא פוסק (שביחד עם רוחות שמגיעות ל-100 קמ"ש, מדובר על לילות מקפיאים).

כמות מבקרים: 5/5 – אולם החלק הראשון של הטרק (לפני שהוא מתחבר ל"W" המפורסם), הוא יחסית מבודד, ותנאי הלינה בסיסיים (שירותי "בול פגיעה", ובחלק מהמחנות אין אספקת מים – אולם יש נהרות), אבל ברגע שמגיעים לחלק הפופולרי (שהוא גם פחות יפה ופראי), הטרק מכונה טרק ה"הולַה". רואים אינסוף אנשים.

אורך: 5/5 -  ארוך מאוד (125 ק"מ), לוקח בין 7-9 ימים

בספרי הטיולים הוא מכונה ה"מֱכַה" של הטרקים בצ'ילה, והוא נחשב אחד הטרקים הפופולריים בעולם. יש סיבה: הוא טרק יפיפה, העובר באינספור סוגי שטח (יערות, דילוג סלעים מעל נהרות שוצפים, הליכה בשלג ומישורים מלאים במרבדי פרחים), מאתגר (פיזית ונפשית) והוא ללא ספק טרק חובה בדרום אמריקה.

לדעתי שיא ה"מסע" הוא הקרחון המדהים (קשה להסביר כמה הוא יפה) שפוגשים לאחר הפאס הארוך ביותר ביום השלישי. בנוסף, כמובן הזריחה האדומה מול צוקי הגרניט העצומים (שנתנו את השם לפארק הלאומי) הממוקמים במרכז הפארק וביום האחרון לטרק.

מזג האוויר בטרק הוא נושא כאוב. צריך הרבה מזל כשיוצאים אליו. מתוך 7 ימים שהלכתי, ב-6 ירד גשם 18 שעות ביממה, וביום האחרון, בעליה לתצפית המפורסמת, ירד שלג. גם אוהל טוב לא יגן עליכם מגשם זלעפות, היות והרוחות הקיצוניות מצמידות את כיסוי הגשם לאוהל, הוא מאבד מיכולתו. אל תתפלאו אם תקומו בלילה שוחים בתוך האוהל. בנוסף, בלילה אחר הרוחות היו כל כך חזקות (100 קמ"ש לפי מדידות שומר היערות), שהאוהל שלנו, שהכיל 2 אנשים ועוד תיקים במשקל כולל של מעל ל-30 קילוגרם, פשוט זז, והפינים שעגנו אותו לרצפה פשוט התעופפו אל על. כשהחלטנו לקפל את האוהל לפני שישבר, חטפנו מלכות של מי קרחונים שנישאו על גבי הרוח מהלגונה, שנמצאת במרחק 400 מטרים. הטרק היה קשה יותר מבחינה מנטלית מאשר פיזית.

התיק היה כבד, וסחבנו בממוצע 17 קילו לאדם (בעיקר בגלל בגדים להחלפה, שגם הם נרטבו בלילה הראשון, ולא נעשה בהם יותר מידי שימוש. אם הייתי עושה את הטרק היום, הייתי סוחב 12 קילו), והירידות התלולות מחייבות(!!!) מקל הליכה. חבל על הברכיים, פגשתי מספר לא מבוטל של אנשים שסיימו את הטרק עם דלקות ברכיים.

למרות ואולי בגלל כל הקשיים בטיול, הטרק היה חוויה מדהימה. בחלק ההיקפי בשלושת הימים הראשונים יש מספר לא מבוטל של קטעים מסוכנים כגון רוחות עזות לצד צוקים, חציית נהרות גועשים תוך קיפוץ על סלעים רטובים וחלקים, ירידות תלולות וחלקות להחריד ושאר דברים המציפים את הגוף באדרנלין טהור. חוויה!. ישנה אפשרות להתקלח בטרק, אבל יותר טוב זה לטבול במים ה"מרעננים" של הלגונות (4 מעלות בעוד קרחונים צפים במרחק).

יתרונות: סביבה ונופים משתנים ומדהימים, לא קשה במיוחד

חסרונות: מזג אוויר לא צפוי, הרבה משקל, יותר מידי מבקרים, יקר מאוד (100 ₪ ליום).

3. פויאוויה, Paque Nacional Puyehue, אוסורנו, צ'ילה

לוע הר הגעש (שהתפרץ ביוני 2011), והנוף הנשקף. ניתן לראות עוד 5 הרי געש בקרבת מקום

קושי: 3.5/5 – ביום הראשון טיפוס מייגע של 1300 מטרים, בשאר הזמן הוא יחסית קל, רק שהוא סובל ממזג אוויר בוגדני.

כמות מבקרים: 2/5 – כמעט ורק ישראלים, אבל עדיין בכמויות נמוכות לשאר הטרקים.

אורך: 3/5 -  אורך סביר, עם קילומטראז' שמפוזר יפה לאורך 3-4 ימים

אין הרבה טרקים שעוברים בכל כך הרבה סוגי נופים! ביום הראשון טיפוס מתיש במעלה יער, 1300 מטרים הפזורים על 10 קילומטרים, אבל לא תלול במיוחד. ביום השני טיפוס לפסגת הר געש רדום⁵ עם לוע מעלף, הצופה על 5 הרי געש נוספים, ומשם ממשיך למדבר מכוסה שלג בגובה 1800 מטרים, מעיינות חמים, גייזרים ושדות וולקנים⁶. חוויה מיוחדת וצפופה של שלל הרפתקאות בכמה ימים דחוסים.

יש לקחת בחשבון שבשונה משאר פטגוניה, הפארק הנ"ל אינו רווי במים. יש להצטייד בטבליות טיהור ובמספיק מים. בחלקים מסוימים של הטרק, המקום היחיד שבו אפשר למלא מים הם מים מלאים בגופרית (מישהו אמר גזים?). בנוסף, מזג האוויר משתנה תדיר (וקשה מאוד לצפות אותו), ועננות רבה מצטברת מעל המדבר, דבר שיכול להגביל משמעותית את הראות, ואפילו אפשר לאבד את הדרך (כמו 3 ישראלים לפני מספר שנים).

יתרונות: סביבה ונופים משתנים ומדהימים, לא קשה במיוחד

חסרונות: חוסר מים, מזג אוויר לא צפוי הכרוך ראות קשה במיוחד, אינו מעגלי. בסוף העונה כמעט ואין מים זורמים בטרק. מומלץ מאוד לא לאחר לאוטובוס העובר שם פעמיים ביום (תוודאו קודם את השעות).

4. סרו טרונדור, Cerro Tronador, ברילוצ'ה, ארגנטינה

קושי: 2.5/5 – טרק מנוחה. ביום הראשון טיפוס קשה של 1200 מטרים, ולאחריו פשוט רביצה וטיולים קטנים לצד קרחון ענק. ניתן להוסיף גם טרק צד נחמד.

כמות מבקרים: 1/5 – סביר מאוד שתהיו לגמרי לבד בטרק (חוץ מהעובדים בריפיוחיו⁷ שעל ההר).

אורך: 1.5/5 -  למסמני "וי", אפשר לעשות אותו גם ביום אחד, אבל בתוספת טרק צד, וטיול רגלי במעלה ההר, כדאי להקציב 3-4 ימים.

                                        

נראה שהטרק הזה הוא ההפתעה של הרשימה. אולי בגלל שהוא יחסית קל, או בגלל שהוא כמעט ולא מוכר.

סרו טרונדור, או הפסגה הרועמת בספרדית הוא שם של הר געש רדום (הארגנטינים מסרבים להודות שהוא מת, למרות שהוא לא התפרץ כבר 70 מיליון שנה), ואחד ההרים הגבוהים בפטגוניה (כמעט 3,500 מטרים), שמתחלק בצורה כמעט מושלמת בין ארגנטינה וצ'ילה (הפסגה ממוקמת בארגנטינה). ההר היה בעבר יעד פופולרי לטיפוס, אבל עקב התחממות האזור בשנים האחרונות, נהיה מסוכן לטפס אותו, ומותר רק מהצד הצ'יליאני.

הטרק עצמו עולה עד הכאילו "בייס קמפ" שבו ממוקם רפיוחיו (רומנטי במיוחד – מוזיקת ג'אז בערבים, ארוחות לאור נרות - מומלץ מאוד לזוגות) בגובה 2500 מטרים. בדרך אליו יש 'טרקון' צד של שעתיים שמוביל לנקודת תצפית מומלצת. היות וההר הוא נקודה גבוהה מאוד ביחד לשאר הפסגות באזור, נשקפת מהרפיוחיו תצפית מדהימה של פסגות הרי נאוול וואפי ושאר הרי ברילוצ'ה (מבטיח לכם שלא תראו שקיעות כאלו בחיים שלכם, וזריחה אדומה⁸ של פסגת ההר). מהנקודה של הרפיוחיו ועד הפסגה, כל ההר הוא בעצם קרחון, והטיפוס בו מותר רק למנוסים. במידה ויש קבוצה גדולה מספיק (מעל 5), ניתן לצאת לטיול וטיפוס קרחונים עם מדריך במחיר מצחיק (150 פזו ל-3 שעות), שהוא מהנה ביותר, ולא קורע מעייפות כמו טיפוסי הקרחונים בפרו (המצויים כולם מעל 4000 מטרים). בנוסף, ניתן לצאת לטיול רגלי לאורך הקרחון (קצת מסוכן וחלק, אבל ממש מומלץ), ולהגיע לנקודות תצפית וצילום מטריפות, וכן להגיע למרחק נגיע מקרחון עצום  המלא מחילות שנוצרו מהפרשות השלג וחלחולי הגשמים. אפשר לגוון גם בהוספת טרק צידי (כדאי לעשותו ביום הראשון לפני הטיפוס. הוא לא כזה מרשים בשביל לשמור אותו לסוף), שמגיע לסדרת מפלים בגובה של עד עשרה מטרים הנשפכים מהקרחון הנמס. בדרך תעברו בשקר התירותי הגדול באזור, "הקרחון השחור", שזה בעצם חתיכות צפות של קרחון המכוסות עפר. נראה כמו גוש סלע מלוכלך. מדהים לראות כמה תיירים יש שם.

בכללי הטרק הוא יחסית רגוע, אבל משלב נופים מרשימים. מומלץ מאוד, בעיקר לזוגות שמחפשים קצת טבע ורומנטיקה.

הערה: את הטרק ניתן לשלב גם כחלק מ'הנאוול וואפי טרוורס' (Nahuel Huapi traverse), שאורכו 5 ימים, וכן להמשיך את הטרק ל'פסו דה לה נואבס' (Paso de la Nubes – מעבר העננים), שחוצה את הגבול לצ'ילה, ודורש גם הפלגה יקרה במעבורת.

                              

יתרונות: נופים מדהימים, זריחה אדומה, השקיעות הכי יפות שראיתי בחיים.

חסרונות: לילות קרים מאוד (ישנים במרחק מטר וחצי מהשלג), אינו מעגלי. הסעות בשעות קבועות שלא כדאי לפספס.

5. הוואינה פוטוסו, Huayna Potosi, לה-פאז, בוליביה

קושי: 5/5 – כנראה הדבר הכי קשה שתעשו בחיים שלכם.

כמות מבקרים: 3/5 – בטיפוס לא תפגשו קבוצות אחרות, אבל בימים עמוסים תאלצו לריב על מקום בפסגה.

אורך: 4/5 -  יום הסתגלות ותרגול, ועוד כמעט 1400 מטרים טיפוס ביומיים.

פה לא מדובר בטרק, אלא בטיפוס לפסגת הר בגובה 6,088. זה לא עסק קל. צריך להיות בכושר מצוין, מצב בריאותי תקין (יש לזכור שעדיין מדובר בבוליביה), ואין להעיז לצאת לפני שמרגישים מאוקלמים לחלוטין לגבהים (אם אתם עולים קומה במדרגות של ההוסטל בלה-פאז ומתנשפים, כדאי שתחכו עוד. בנוסף, לא מומלץ לעשות את זה לאחר הג'ונגלים והפמפס רוויי החמצן). ההר הזה נקרא לעיתים רבות כ"הר מועדון ה-6 (ק"מ), הכי קל בעולם". הטיפוס שלו כמעט ואינו דורש טכניקה, ובגלל לה-פאס הקרובה, מאפשר לנו התאקלמות טובה לגובה. במזג אוויר טוב, הנופים הנשקפים מההר ישארו איתכם לכל החיים. הטיפוס מתחלק ל-3 ימים: ביום הראשון מגיעים למחנה הבסיס, שהוא רפיוחיו מפנק עם אח, מיטות נוחות ואפילו מקלחת חמה. ממנו יוצאים לקרחון הסמוך ולומדים את רזי טיפוס הקרחונים. בלי ספק החוויה הכיפית ביותר שעשיתי בחיים! קרמפונס⁹, גרזן, והלאה פעל. מתחילים לאט, בזויות קלות, ועם רתמה, והאמיצים יכולים לסיים בטיפוס קיר כמעט אנכי בגובה 10 מטרים בלי עיגונים או רתמות. ביום השני מתחילים בצהרי היום, ומתחילים לטפס, טיפוס בולדרים וסלעים בלבד, עד ה-High Camp (הרפיוחיו הגבוה), בגובה 5,300 מטרים, שם גם ישנים (או לפחות מנסים), עד שמגיעה שעת ה"ש", רותמים את כל ציוד הטיפוס, ומתחילים לטפס בחסות החשיכה (למה? כי שמש + שלג = המסה = החלקה = תמשיכו אתם), ותגיעו (בתקווה) לפסגה בזריחה, מותשים, כואבים, אך בעננים.

טיפ חשוב: נכון תמיד אומרים שיש דבר מסוים שאסור לספורטאים לעשות ערב משחק/תחרות (כן, בדיוק, איזה ראש כחול)?, כמה שזה מפתה, אל תעיזו לעשות את זה בגבהים. תהיו חלשים ב-30-40 אחוז!

יתרונות: היי, מתי עוד תוכלו לטפס על הר כזה גבוה? טיפוס קרחונים אדיר, נופים יפיפיים.

חסרונות: הסיכוי לא לחלות במחלת גבהים הוא דיי אפסי, וישנה אפשרות שתאבדו תחושה באצבעות למשך שלושה ימים. קר מאוד – למרות הביגוד המתאים, הטמפ' יכולה להגיע למינוס 15.

6. הוואי ווש – Huaywash, הואראז, פרו

קושי: 4.5/5 – 14 פאסים ב-8 ימים, זה עסק לא קל בכלל, בעיקר בהתחשב בעובדה שחלק גדול מהם מעל 4,700 מטרים. לרמות זאת, כמעט כל אחד יכול לעשות את הטרק, צריך רק מוטיבציה.

כמות מבקרים: 2/5 – כנראה שתהיו בקבוצה מלאה רק בישראלים. הטרק הזה נהיה מעיין סימון "וי" לכל הישראלים באשר הם, גם אלו שמעולם לא טירקו. פה ושם תראו גם קבוצות שלמנים¹⁰

אורך: 5/5 -  ארוך מאוד (160 ק"מ), לוקח 8 ימים

לא, הוא לא במקום השני ברשימה, ובטח שלא במקום השני בעולם כפי שלא מעט אתרים יציינו. הנופים שלו מרשימים ביותר, ובחלק מהפאסים נתגלים נופים עוצרי נשימה (תרתי משמע), אבל בהתחשב בעובדה שנופים הללו פרוסים על 8 ימים, ושרק 4-5 פאסים כל כך מרשימים, ישנה הרגשה של מתיחת הטרק. בדרך תראו אינספור לגונות וקרחונים מרשימים. אם אתם מטיבי לכת, ומקדימים את שאר הקבוצה, שווה לנצל את הזמן שנותר עד שכולם יגיעו לפאס, ולמצוא נקודות תצפית מחוץ לטרק, שלרוב לא יצוינו על ידי המדריך, אבל יהוו נקודות ציון משמעותיות בטרק. יש מעניינות חמים, ואפילו אפשרות למקלחת טרופה.

יתרונות: קשה ותובעני, נופים יפיפיים. ישנם פורטרים ומדריך. ניתן לקנות כבשה שהמקומיים ישחטו, ממש ארוחת שחיתות.

חסרונות: קשה ותובעני (תחליטו אתם איפה זה נכנס), ארוך מאוד. אינו פארק לאומי ונדרשים לשלם "פרוטקשן"¹¹ לתושבי האזור.

שווה לבדוק במקום: טרק הסנטה קרוז. נופים דומים מאוד, אבל באורך של שלושה ימים.

שווה לבדוק במקום (לשלמנים): טרק הסובב האלפאמיו. אמור להיות הטרק היפה בהוואראז (ללא ספק אחד ההרים היפים בעולם), אבל הוא יקר יותר. אורך 10 ימים.

7. פיץ רוי – Fitz Roy, אל צ'אלטן, ארגנטינה

קושי: 2.5/5 – קליל, אבל שווה כל רגע

כמות מבקרים: 4/5 – צפוווווווף, אבל שווה כל רגע

אורך: 2/5 -  40 ק"מ, 3 ימים

הר הפיץ רוי, הקרוי על שם רב החובל של ספינת ה'ביגל', שהקיף עם דרווין את העולם (בין היתר בילו 4 חודשים בפטגוניה), מסע שלאחריו הגה דרווין את תורת המינים, הוא הר מרשים ביותר, המושך אליו מטרקים ומטפסי הרים מכל העולם. הטרק מורכב מיום הליכה אל ההר (3-4 שעות, ואפשרות להמשיך למספר נקודות תצפית נוספות ליד המחנה), יום הליכה נוסף להר 'סרו טורה' (Cerro Torre, עוד 4 שעות), וחזרה לעיירה אל צ'לטן (4 שעות). נכון, ניתן לעשות את כל הטרק ביום אחד, אבל הזריחות האדומות על ההרים שוות את הלילות הקפואים. בכל רחבי הדרך ישנן נקודות תצפית פנורמיות מרהיבות.

יתרונות: טרק קליל וקצר, לא צריך לסחוב הרבה משקל, נופים יפיפיים.

חסרונות: לילות קרים, מזג אויר גשום מאוד וסיכוי גדול לעננות נמוכה.

8. נאוול וואפי סירקיטו קתדרל – Nahuel Huapi Circuito Catedral, ברילוצ'ה, אגנטינה

קושי: 3.5/5 – פסים קשים בכל יום, זבובי בקר נושכים בכל מקום

כמות מבקרים: 2/5 – לא רציני

אורך: 3/5 -  36 ק"מ, 3 ימים.

ייצוג שני של ברילוצ'ה. אכן גן עדן למטרקים. הטרק הנ"ל ידוע גם כטרק "הג'ייקוב והפריי", על שם 2 הרפיוחיוז שיש בדרך.

בטרק תבצעו כמה טיפוסים קשים, ואחריהם ירידות משעשעות באבני חצץ קטנטנות שיגרמו לכם לגלוש (כמו בסקי) על האדמה. בין הטיפוסים, ישנו טיפוס חד מאוד שמחייב להיעזר בידיים (מרגיש כמו טיפוס הרים). לאחר כל עליה קשה, תגיעו לנקודת תצפית מרהיבה, בד"כ על לגונות בצבעי טורקיז (מומלץ להביא בגד ים לטבילה, או סתם בשביל להשתזף ביום יפה) שמסביבם הרים ירוקים ופסגות מושלגות. שם הטרק (הקתדרלה), נובע מההרים המשוננים המקיפים את הלגונות ומזכירים טירה מהאגדות. בנוסף, המקום מושך אליו המון מטפסי הרים. את אחד ההרים (הגבוה ביותר והקשה ביותר לטיפוס) ניתן לטפס גם מהצד, בדרך נוחה ולא תלולה מידי (היי, עדיין, אם אין לכם ניסיון בטיפוס, תזהרו מאוד!), ולהרגיש על גג העולם.

אם כבר בנאוול וואפי עסקינן, כשתהיו בברילוצ'ה תרדו לאגם הענק הנושק לעיר ותחפשו את 'נאווליטו', המפלצת של האגם (הגרסה הברילוצ'ית של לוך נס).

יתרונות: טרק כיפי מאוד, עם נופים מיוחדים. ההרים המשוננים גורמים לאפקטי תאורה מיוחדים. מזג אוויר מצוין. הסעה נוחה (אפשר גם בטרמפים). אפשר לקבל המון מידע דרך שומרי היערות ברפיוחיוז.

חסרונות: אם תבואו בתחילת העונה, צפו לשלג עמוק בדרך.

9. טורו טורו – Toro Toro, טורו טורו, בוליביה

קושי: 1/5 – קשה לקרוא לזה טרק

כמות מבקרים: 1/5 – תפגשו אולי עוד 2 תריירים בכל העיירה

אורך: 1/5 -  15 ק"מ, שניתן לפרוס על 3 ימים.

מה?! מזה השם הזה? ועוד בבוליביה?

כן כן, אחד המקומות המיוחדים ביותר שתוכלו לפגוש בחיים. טורו טורו משמע 'פסיעה פסיעה' בשפת הקצ'ואה המדוברת באזור (למרות שהוא רחוק מאוד מפרו, שמשם מקור השפה), והכוונה היא ליותר מ-2,500 טביעות הרגליים של דינוזאורים הפזורים באזור. הפארק הלאומי הזה נמצא על אדמה בת 200 מיליון שנה, בה דינוזאורים שגשגו במשך מיליוני שנים. הספיקה לי תמונה אחת של האזור כדי להחליט שאני רוצה לנסוע לשם – בשטח פזורים בשורה מספר סלעי ענק (30-50 מטרים גובה), שנראים כמו קשקשים בזנבו של דינוזאור ענק ורדום. ישנם מספר אטרקציות מרכזיות מסביב לעיירה כגון: ניתן לעשות טיול במערה הגדולה ביותר בבוליביה, המלאה בנטיפים ובזקיפים (תהיו בני אדם, אל תגעו בהם ותהרסו אותם). רק אתם, הפנס, וחושך מוחלט (אה כן, ומדריך, ושאר החבר'ה בקבוצה - סמנטיקה). חוויה קלסטרופובית משהו. ניתן אפילו לעשות טרק של 3 ימים, כולו במערה (הרבה בטריות!). ניתן פשוט ללכת ולראות את טביעות הרגליים של מספר סוגי דינוזאורים: ארוך צוואר, רפטורים, פטרוזאור (מעופף) ועוד אחרים שנשמרו בצורה מדהימה במשך מיליוני שנים. בנוסף, יש גם קניון (לא שבעת הכוכבים), בעומק 360 מטרים עם קירות אנכיים, שבמרכזו הפתעה מדהימה, נווה מדבר באמצע השממה, מלא מים, מפלים, צמחייה ובריכות שחיה (ניתן לקפוץ אליהם מזיזים בגבהים של עד 6 מטרים). בהחלט חוויה מיוחדת במינה המקום הזה. רק לקחת בחשבון שיש 700 מדרגות עליה בחזרה מתוך הקניון (20 דקות טיפוס).

אם אתם כבר בעיירה, אסור להחמיץ ביקור במוזיאון הקטן. מנהל אותו אדם בן 85, שבעשרים השנים האחרונות הוא אוסף מאובנים, עצמות דינוזאורים, זהב גולמי ואפילו מטאורים (!!!) שנמצאו באזור, וביכולות אומנותיות מרשימות, משבץ אותם בקירות כאילו היו שברי פסיפס. הזקן הנחמד מקבל גם תמיכה מגופים ארכיאולוגים באזור שמעבירים אליו מציאות מיוחדות (כמו המטאורים).

למשוגעים באמת, גר לא רחוק מאזור טייס שוודי עם הפרעה קשה, שיכול להטיס אותכם במטוס ססנה קטן עד לעיירה (יוצא מקוצ'הבממה, העיר הקרובה ביותר), אבל תתכוננו לטיסה מפחידה באמת, לבן אדם משאלת מוות.

יתרונות: אין עוד הרבה מקומות בעולם שניתן לראות זכרונות פרה היסטורים כאלו, ועוד לגעת בהם. אל תשוו את זה לסוקרה, שם קיר אחד עם טביעות רגליים הפך להיות אטרקציה תיירותית, בעוד המקום הזה כמעט ונטוש.

חסרונות: חובה לקחת מדריך לכל סיור (חוקי העיירה), ההגעה לשם היא אחת הנסיעות הקשות ביותר שיש בדרום אמריקה, צפו להלם תרבות – הריחות, הצפיפות, הרעש, הכביש (אפילו לא כורכר), והדרך הצרה והמפותלת (והמדהימה) לאורך צוקים תחסיר מכם כמה שנים טובות. זמני הגעה ועזיבה בעיתיים. קשה מאוד להבין מהמוכרים בקוצ'הבמבמה מתי יש אוטובוסים, ויותר גרוע, קשה להבין מתי יש אוטובוסים בחזרה (3 פעמים בשבוע).

10. טרק למצ'ו-פיצ'ו – Trek to Machu Picchu, קוסקו, פרו

הבחירה שלי – סלקנטאי - Salkantay

אופציה אחרת – אינקה טרייל: יקר מאוד ונדרשים להזמין מקום 3 חודשים מראש

אופציה אחרת – צ'וקוקיראו: קשה מאוד

אופציה אחרת – לארס (Lares): קצר, פחות עמוס, אבל יקר, ודורש הסעה ורכבות

(אני לא כולל את ה'אינקה ג'אנגל – זה לא טרק לדעתי)

קושי: 3.5/5 – יש 2 פאסים קשים, שאר הטרק יחסית קל, יום וחצי רק ירידה

כמות מבקרים: 2/5 – כנראה שתהיו בקבוצה גדולה (גם יכול להיות 25 איש, עם 2 מדריכים), אבל חוץ מכם, לא תראו עוד אנשים

אורך: 4.5/5 -  82 ק"מ, 4 ימים (דחוס מאוד, מתיש) + יום מצ'ו-פיצ'ו (בערך 10 שעות על הרגליים)

יש לא מעט טרקים להגיע למצ'ו פיצ'ו. כל אחד והבחירה שלו. יש את אלה שיעדיפו הריסות אינקה, ושאר מונומנטים (אינקה טרייל, לארס, צ'וקוקיראו – שזו עיר אינקה שהתגלתה לפני מספר שנים, עמוק בתוך הג'ונגלים, ששטחה גדול משטח המצ'ו פיצ'ו (אבל פחות מבנים)), ויש את אלה שיעדיפו הרים מושלגים בגבהים של מעל ל-6000 מטרים. אני מאלה.

בטרק מגיעים לפאס של 4,600 מטרים, ובו נקודת תצפית מרהיבה, ולינה מקפיאת עצמות (מינוס 7) לצד אלי ענק לבנים. ביום האחרון של הטרק אין סבלים, ועליכם לצעוד 20 ק"מ עם התיק על הגב (אין כמעט בעיית גבהים, היות שביום האחרון לא תעברו את ה-3000 מטרים). בתחילת היום האחרון תאלצו לחצות הר – לטפס 900 מטרים תלולים מאוד, להגיע לנקודת תצפית למצ'ו פיצ'ו, ואז לרדת מהצד השני. בהמשך תגיעו לתחנה היידרו-אלקטרית (מפל בגובה 200 מטרים שמייצר חשמל) ותלכו על פסי מסילת הרכבת המפורסמת שמגיעה עד לעיירה 'אגוואס קליינטס' (Aguas Calientes), שלמרגלות המצ'ו פיצ'ו. תביאו בגדי ים, יש אחלה מעיינות חמים! ביום שלמחרת תקומו לפני הזריחה כדי להגיע לשער המצ'ו פיצ'ו בין ה-400 הראשונים, וכך לזכות באפשרות טיפוס ל'וואינה פיצ'ו', הר שמשקיף על הריסות המצ'ו פיצ'ו.

החוויה האישית שלי מהעיר – "לא משו פי'צו". נחמד, אבל לא הייתי מגדיר אותו כפלא תבל (תואר שלו הוא זכה ב2007).

חלק גדול מהחוויה של הטרק היא מהבחינה החברתית. את הטרק עשינו 24 איש, מ-16 מדינות שונות. היה פשוט כיף! חבר'ה מכל הסוגים ומכל הגילאים.

יתרונות: נופים משגעים, חוויה חברתית.

חסרונות: מתיש מאוד (צפו ליבלות). דיי התאכזבתי מהמצ'ו פיצ'ו.

עוד טרקים מומלצים שלא העפילו לעשירייה:

·         קונדורירי (Condoriri), בוליביה – טרק מדהים של 5 ימים ברכס המלכותי של בוליביה (יוצא מלה-פאס).

למה לא? הנופים ממנו דומים לנופים בוואינה פוטוסי (קרוב אחד לשני). אך אם יש זמן מומלץ בהחלט.

·         קולקה קניון (Colco Canyon), פרו – טרק בקניון העמוק בעולם, ותצפית על הנשר המקומי (הציפור הגדולה בעולם). 2-3 ימים (מומלץ 3).

למה לא? רובו מדברי, והנוף חוזר על עצמו.

·         סובב אלפאמיו (Around Alpamayo), פרו – אמור להיות הטרק היפה בפרו. 10 ימים.

למה לא? יקר מאוד

·         סרו קסטיו (Cerro Castillo), צ'ילה – תפגשו שם את אחד ההרים ואת אחת מנקודות התצפית היפים ביותר שיצא לכם. 3-4 ימים

למה לא? אפשר לעשות טיול סוסים של 6 שעות במקום (ולקנח ב'אסאדו'¹²). מזג אוויר נוראי.

·         מחנה הבסיס למטפסי האקונקגווה (Aconcagua base camp), ארגנטינה – ההר הגבוה בדרום אמריקה ובחצי הכדור המערבי. מגיעים עד מחנה הבסיס למטפסים (4,260מ'). 4 ימים

למה לא? יקר מאוד (דורש פרמיט¹³ מיוחד שעולה 180 פסו, שניתן לקבל רק במנדוסה). ממוקם באזור מדברי, ורוב השנה השטח שסביבו יבש, חוץ מהפסגה (800 מטרים אחרונים) שמושלגת. הטמפרטורות יכולות לצנוח עד מינוס 20.

·         צ'ורו (Choro), בוליביה – טרק שכולו בירידה, מתחיל מהגבהים (מעל 4,500 מ') ועד לג'ונגלים. 3 ימים

למה לא? נוף יפה מאוד, אבל חוזר על עצמו. בנוסף, לכל מי שירכב את דרך המוות באופניים (חובה לעשות!), צפוי נוף זהה.

·         טיפוס/סובב קוטופקסי (Ascend/Around Cotopaxi), אקוודור – הר (הגעש) הגבוה (והפעיל) באקוודור. טיפוס – יום אחד/הטרק הסובב - 5-6 ימים.

למה לא? כי לא יצא לי להגיע אליו. הייתי עושה אותו ברצון.

מילון מונחים:

• פאס: מעין נקודת פרשת המים. טיפוס, לרוב ארוך ומייגע של צלע הר, הגעה לנקודת שיא (לאו דווקא פסגת ההר) המלווה לרוב בנוף עוצר נשימה, והחלה בירידה.
• תצפית פנורמית: תצפית רחבה מאוד – השטח הנגלה למול העיניים פתוח מאוד, ולרוב אין מה שיסתיר אותו (אם זה בגלל שהתצפית גבוהה מאוד, או פשוט בגלל שאין עצים ושאר עצמים שיסתירו את שדה הראיה). ישנן גם לתצפיות סובבת של 360 מעלות.
• אוראמוקס: כדור הנלחם בתופעות מחלת הגבהים. חשוב לציין, אין שום טיפול (רפואי מוכח, אולם אפשר לנסות ללעוס עלי קוקה) שמטפל בבעיות גבהים. הכדורים הקיימים בשוק עובדים כולם על אותו עיקרון, ורק משכחים את הסימפטומים. מחלת גבהים היא דבר מסוכן מאוד שיכול להסתיים גם במוות. לקיחת הכדור יכולה לשמש כחרב פיפיות, היות והיא תסתיר את הסכנות, ובכך תשים אותכם ביותר סכנה. יש להפעיל שיקול דעת בכל פעם שנמצאים בגבהים.
• פורטר: או בעברית סבל. אדם שכל מטרתו היא לסחוב את הציוד. סבלים פופולרים מאוד במדינות גבוהות ונכשלות, שכן הגבהים מקשים מאוד על סחיבת משקל, וכן הם זולים מספיק כדי לשכור את שירותיהם. לרוב, עקב תכיפות החזרה שלהם לאותם מסלולים, הידע שלהם בלתי נדלה והם עדיפים על חלק מהמדריכים.
• הר געש רדום: הרי געש מתחלקים ל-3 חלקים: פעיל, רדום ומת (הדעות קצת חלוקות ויש גיאולוגים שלא מסכימים שיש הרי געש שמתו לחלוטין). פעיל – הפעילות המגמתית התת קרקעית ערה, ובמוקדם או במאוחר ההר יתפרץ. רדום – הר שהתפרץ בעבר, אך "שחרר לחץ" תת קרקעי גדול מאוד, וכן כילה את מאגרי המגמה שלו. לבסוף, רובם מתעוררים, ומתפרצים בשנית. מת – פעם היה פעיל, היום כבר לא (בגלל שלל סיבות).
• שדות וולקנים: לא הכוונה לשדות לבה (שדה של לבה שהתקשתה והפכה לסלע מגמתי אפור), אלא לסלעי ענק (לרוב בזלת) שפשוט עפו לכל עבר בזמן התפרצות הר געש. סלעים אלו יכולים להגיע לגדלים של מכונית, ולעוף למרחק של מס' קילומטרים מלוע ההר, מה שמראה על הכוח מעורר יראת הכבוד של ההרים הללו.
• רפיוחיו: בקתה, Hut, מחסה, ושאר שמות המתארים את אותו הדבר. בקתת שטח, שבה אפשר ללון, ולפעמים לקבל אף שירותים נוספים (שירותים, מקלחת, ארוחות). רובם יקרים, ואף יקרים מאוד עקב מיקומם המרוחק, הדורש העברת אספקה (גז, אוכל, ציוד) ממרחקים.
• זריחה אדומה: פטגוניה ידועה בזריחותיה האדומות. למספר דקות בראשית הזריחה, בימים בהם הראות מצוינת, ואין עננים שיסתירו את השמים, השמש צובעת הכל בצבעי שני בוהקים. אם אתם ניצבים ליד הר גרניט או שלג, החוויה מתעצמת פי כמה. לכן, לפני כל טרק עם פוטנציאל לזריחה אדומה, כדאי מאוד לדעת את שעות הזריחה.
• קרמפונס: או בעברית, מלקחי הרמה, הם אותן נעליים (או לרוב סוליה שמלבישים על הנעליים הקיימות) המלאים במסמרי ברזל ומטרתם לאפשר אחיזה על קרח או שלג. ללא הקרמפונס, כמעט ואי אפשר לעשות צעד בשטחים חלקים אלו.
• שלמנים: משורש ש.ל.מ, הם אותם אנשים, בעיקר אמריקאים/אירופאים, שמוציאים המון כסף על אטרקציות (לפעמים רק מעצם היותם שהם פראיירים, בעוד בדיוק את אותו שירות כמוכם). הם ההפך של המתכלבים, אותם חבר'ה שינסו לחסוך כסף גם על חשבון ההנאות הקטנות. במקרים אחרים, השלמנים ישלמו פי עשר מכם, אך יקבלו שירות של מלכים. תפריט גורמה לכל ארוחה (בטרקים!), ציוד מדהים, ועוד מדריכים וסבלים שיעשו את הדרך לפינוק אחד גדול. לרוב אלו אנשים מבוגרים, ואף בגמלאות, שעברו את הגיל שהם מוכנים להרשות לעצמם להתכלב.
• פרוטקשן: דמי חסות. מכירים את הערסים שבאים לבעלי חנויות ואומרים להם "אם תשלמו לנו, אף אחד (בעצם אנחנו), לא יפגע לכם בעסק". מסתבר שיש כאלו גם בטרקים. בין אם אלו "לוחמי גרילה" קיקיוניים, פושעים שמחפשים כסף כל, או סתם איכרים עניים כל כך שזו דרכם היחידה להתפרנס. תכינו את הארנק לשלם כסף (אמנם רק בטרקים ספורים).
• אסאדו: אחחח ארגנטינה ארגנטינה (גם קצת צ'ילה), חלום לכל קרניבור. הסטייקים שם, חוויה קולינרית יום יומית. לאסאדו 3 פירושים בספרדית. אחד-"על האש", מנגל, כמו שאתם עושים בבית (טוב, לא בידוק כמו). השני – חלק הצלעות של הפרה (צפונה מהאנטיקות), שהוא אחד החלק המובחרים, והשלישי, הוא שיטת 'מינגול' יחודית בה מבשלים (או אפילו רק מעשנים) את הבשר על אש נמוכה מאוד לאורך שעתיים שלוש, לקבלת בשר המלא בטעמי וריחות הפחם.
• פרמיט: אישור כניסה או אישור טיפוס, שיש לרכוש בכסף. מדובר לרוב בשמורת טבע בסכנה (המון מבקרים או חיות בסכנת הכחדה) או בהרים מסוכנים מאוד, אך לפעמים יכול להיות בגלל שהשטח הוא פרטי ועליכם לשלם דמי כניסה. כמעט כל הטרקים בצ'ילה דורשים דמי כניסה, וכדי לטפס/לטרק לאקונקגואה, יש לפתוח את הארנק ולשפוך לא מעט מזומנים.